עידית אורני - יועצת משפחתית מדריכת הורים מומחית בליווי הורים לפגים

עידית אורני ייעוץ משפחתי ליווי הורים לפגים, בעלים

*שם:  
*טלפון:  
אימייל:  
*הערה:  


  • פרק מתוך הסיפור האישי 

    האחד ביולי 1992,  שעת צהריים, עדיין לא מלאו לי 24 שנים. לפני פחות מארבעה ימים נותחתי בניתוח קיסרי בהול וכעת אני עומדת בדלת הכניסה של הפגייה בתל השומר, בעלי לצדי. בפינה המרוחקת בעריסה פתוחה, שוכבת שיר, בתינו הבכורה -  מונשמת. 

     

    בבוקרו של יום שני 29/6/199 הגעתי למחלקת יולדות בתל השומר כשאני בשבוע 29 + חמישה ימים להריוני הראשון. אחרי בדיקה מהירה אנחנו מבינים שאני כבר בתהליך לידה מתקדם. הצוות הרפואי מגויס למשימה – לעצור את הצירים והתקדמות הלידה ככל שניתן – העובר (בת) במצב עכוז, ריאות לא בשלות לחיים מחוץ לרחם. בצהרי היום מתבהרת התמונה העגומה לפיה, כפי הנראה הניסיונות לא יצלחו לזמן ממושך וקרוב לוודאי שהתרופות להבשלה ריאתית לא יספיקו לעשות את העבודה.

     

    ברבע לשבע בערב זאת כבר עובדה מוגמרת. אני מובהלת לחדר הניתוח ואחרי כל ההכנות המלוות בצירי לידה חזקים, אני מורדמת בהרדמה מלאה ומנותחת להוצאת הבת הבכורה שלנו -  פגה במשקל 1185 גרם שמחוברת מידית למכונת הנשמה. בעלי נדרש לקבל החלטה ולחתום 

    על מסמך שיאפשר לתת לביתנו תרופה ,שבשלב זה נמצאת בניסוי, על מנת לאפשר הבשלה ר

    יאתית. הוא מקבל גם את המידע כי יש לה 70%  סיכוי לחיות. כארבע שעות לאחר מכן כשהשפעת חומרי ההרדמה עדיין ניכרת בגופי, אני מתעוררת לסירוגין, מבינה שנמצאים לידי בעלי והוריי. בכל פעם שאני מצליחה, אני שואלת לשלומה ויודעת -  שאני לא מאמינה לתשובת ה "בסדר" שהם עונים. הרי במצבי גם אם לא יהיה בסדר הם לא יספרו לי.

     

    בשתיים לפנות בוקר אני מתעוררת לראשונה התעוררות מלאה. ליד מיטתי ניצבת האחות במחלקת יולדות – מחליפה לי אינפוזיה. אני מבקשת לדעת מה מצבה של ביתי בפגייה. האחות הולכת לבדוק וחוזרת אם המידע – היא בסדר – חיה . אני נרדמת שוב. בבוקר מתחילים להתבהר לי כל הפרטים שהפסדתי מרגע שהורדמתי.

    הבת שלי בפגייה, מונשמת, יש לה 70% סיכוי לחיות.

     

    ככה, בלי שום הודעה מוקדמת, עם הריון ראשון תקין, עם ציפייה והתרגשות להפוך להורים מצאנו את עצמינו חשים לראשונה בחיינו מהי אימה.

     

    אני מבועתת. בעלי מתרוצץ בין הפגייה לחדרי. בעזרת אמי אני מצליחה לאט לאט לקום, להתקלח, להתארגן. אני רוצה לראות את ביתי ואני רוצה להיות יפה בשבילה אז אחרי המקלחת אני קולעת צמה מסודרת.  אני מפחדת. מפחדת לראות אותה חוששת להקשר... ולאבד אותה לאחר מכן. אמא שלי מעודדת אותי ועוזרת לי להגיע לפגייה. ישובה על כיסא גלגלים אני מ

    תקרבת למיטה ביחידה לטיפול נמרץ ילודים ופגים. בקושי נעמדת כדי לראות  את הגוף הקטנטן הזה מחובר לאין סוף צינורות כשמכשירים רבים מצפצפים מסביבי ללא הרף. בעדינות אני מלטפת את היד הקטנה. המסע מתחיל. טלטלה בין ייאוש לתקווה. רכבת הרים. 

     

    ביום שישי 1/7/1992 אני משתחררת מבית יולדות. משאירה את שיר בכורתי בטיפול נמרץ. באותו הבוקר שיר נפרדת לראשונה ממכונת ההנשמה ומועברת ל"אוהל חמצן" שמסייע לה לנשום בכוחות עצמה – התקדמות. כאשר אנו חוזרים שעתיים אחר כך לפגייה אני רואה כבר מהדלת ששיר שוב מונשמת. עולמי חרב. באותו הרגע מגיחה מאי שם אם. מעולם לא ראיתי אותה קודם, לא החלפנו מילה. אנחנו לא מכירות. היא לבד קראה את המצב...... היא לבד הבינה הכל .....

    ניגשת אלינו ואומרת "זה לא סוף העולם, ככה זה... בשלבים. הרבה פעמים מתקדמים לאוהל חמצן ושוב חוזרים להנשמה מלאה. בעוד כמה ימים ינסו שוב. בסוף בד"כ זה מצליח."

    מלמלתי בלחש, "תודה" והיא פנתה לדרכה – חזרה לפג שלה.

    העוצמה של מילותיה עדיין מהדהדת בי 25 שנה אחרי. כוחו של עידוד שמקפל בתוכו אמפתיה והבנה מלאה.

    הורה – להורה נוסח 1992.

     

     

     

BizMakeBiz פותח ע"י